"מה שאדם אחד יכול לדמיין- אדם אחר יכול לממש"

ברוכים הבאים לפינת "יצירה קטנה מהמגירה"! בפינה זו נפרסם סיפורים קצרים וקטנים, כל פעם על נושא אחר ותחום אחר, אשר כתבו חברי מערכת העיתון!

יש לכם סיפור שאתם רוצים לפרסם? כתבו לנו ונפנה אליכם בהתאם!

תהנו!

פרק א'

"האיש הזה".

"משהו לא מסתדר לי איתו".

זה היה לפני חמש שנים. גרנו ליד פרדס תפוזים, ביישוב קטן עם מעט מאוד אנשים. כשהייתי קטנה, אבא היה לוקח אותי לסיבוב על הטרקטור שלו בין עצי התפוזים שהיו מפרישים ריח כל כך מתוק וחמוץ בו זמנית. היינו עוצרים ליד העץ הכי גדול בפרדס, עץ ששורשיו נטועים היטב באדמה, וקוטפים תפוזים. אחרי שהיינו ממלאים סלסלה בתפוזים טריים, היינו יושבים על אחד הענפים החזקים ורק מסתכלים על הנוף הגדול שניתן היה לראות מהענף. היינו מדברים שם על הכול. צוחקים, בוכים, מתרגשים. זו הייתה הפינה שלנו. שלי ושל אבא.

אהבתי לטפס על העץ, אני זוכרת. יום אחד אפילו הגעתי לצמרת. אבא ממש פחד. "תרדי למטה מיד!", הוא צעק לעברי עם פרצוף זועם. לפחות כך הוא היה מספר לי תמיד, כי אני לא שמעתי דבר. הייתי בפסגת העץ, ושמעתי רק את ציוצי הציפורים שעומדים על העצים ואת נפילות התפוזים הטריים מהענף, אחד אחרי השני. הרוח החזקה שהרגשתי כמעט תלשה את שיערי ממקומו. הייתי מסתכלת על השמיים ורואה את מה שהייתי רוצה לראות. העננים היו מסתדרים במוחי בצורה כל כך יפה ואוטומטית, ואיש לא יכל לשכנע אותי שזה לא אמתי ושאני סתם הוזה.

באיזשהו שלב, אבא כבר לא יכל להגיע איתי אל העץ הגדול. רגליו החלו לכאוב והוא היה צריך לנוח די הרבה ובטח שלא לטפס על ענפי העצים. אז נסעתי לבד ובכל פעם הייתי חוזרת עם סלסלה מלאה בתפוזים בשבילו. הייתי קוטפת את התפוזים הטריים ביותר בשבילו. הוא לא יכל לטעום אותם, השיניים שלו לא אפשרו את זה. אבל הוא כל כך שמח למראה התפוזים הטריים שהבאתי לו פעם אחר פעם אספקה חדשה.

הייתי מספרת לעץ הכול. את כל מה שעברתי. את כל החששות והפחדים שלי. הייתי יושבת על ענפיו במשך שעות ומדברת איתו על כל דבר בעולם. הוא היה הכול בשבילי. היציבות שלו באדמה והעמידות שלו גרמה לי להאמין שהוא מספיק עמיד כדי שאוכל לספר לו את כל סיפורי חיי העלובים. לפעמים, אבל רק לפעמים, הייתי שומעת קולות. קולות של שמחה, של עצב, של התרגשות, של כעס. אולי זאת הייתה הרוח, אולי זו אני וההזיות שלי, אבל באמת האמנתי שיש מישהו מאחורי העץ. מישהו שמדבר איתי, שמבין אותי, שיודע עליי הכול ושאני יכולה להיות בטוחה לידו.

הקלנועית

זה היה לפני חמש שנים. חזרתי מבית הספר והלכתי ישר למיטה. לקחתי את האוזניות שהיו בשידה הוורודה ליד וחיברתי אותן לטלפון שלי. הייתי צריכה להירגע, אז עצמתי עיניים ודמיינתי שאני על העץ. מדברת איתו. שאני עולה שוב על העץ עד לצמרת ושומעת את ציוצי הציפורים ואת נפילות התפוזים. הרגשתי את הרוח בשיערי, עד שהיא הורידה את האוזניות מאוזניי וזרקה אותם על הרצפה.

"חיפשתי אותך אצל שני, לא היית אמורה ללכת אליה?", היא שאלה בכעס.

"מה את רוצה, כלבה?", צעקתי עליה והלכתי להרים את האוזניות שהיא הפילה. היא תפסה אותי בידה.

"את באה איתי עכשיו", היא אמרה וגררה אותי איתה. מירי הייתה מאוד חזקה, אבל מאוד.

"תעזבי אותי!", צרחתי, "מה את רוצה ממני? אל תגעי בי!".

היא הושיבה אותי על הקלנועית הקטנה שהייתה לה מחוץ לבית, זו שקיבלה מבן דוד שלנו אחרי שהוציאה רישיון נהיגה. היא נסעה בין העצים והתפוזים, והנפתי את ידי כדי לקטוף אחד מהם.

"לא כדאי לך", היא אמרה לי, "את תרצי להקיא אחריי מה שאראה לך".

לא הבנתי על מה היא מדברת. התחלתי לפחד. רציתי לרדת, הייתי בטוחה שזה קשור באבא. הוא הגיע לעץ? הוא מנסה לטפס? אולי הוא תקוע שם ואני צריכה להוריד אותו? חשתי באי נוחות.

היא עצרה בעץ. שנינו ירדה והיא גררה אותי לאחד השיחים שהיו לידו.

"תסתכלי, אבל בשקט", היא לחשה אליי.

הסתכלתי לכיוון העץ, וראיתי שתי דמויות באופק. הם ישבו על העץ, על הענף שאני ואבא תמיד ישבנו עליו. ניסיתי להתקדם לשיח קרוב יותר, והבחנתי ברון. החבר שלי. הוא היה עם עוד מישהי, שלא כל כך הצלחתי לזהות. הוא ליטף את שיערה ואמר לה כל מיני דברים שלא הצלחתי להבין כי הייתי רחוקה מידי. היא חשה באי נוחות. יכולתי לראות את זה למרות המרחק. הוא לחש לה דברים באוזן והיא הורידה את ידיו בכל פעם שניסה לגעת בה. הוא לקח את פניה וסובב אליו. הצלחתי לזהות אותה. זו הייתה ענת, היא למדה איתנו בכיתה. כימיה או פיזיקה, לא זכרתי בדיוק. הוא התחיל לנשק אותה וללטף את שיערה. הוא קם מהענף והצמיד אותה לקיר. הסתכלתי עליה. היא רצתה להפסיק. היא לא הרגישה בנוח. היא ניסתה ללכת, אבל הוא לקח את ידיה והצמיד לעץ.

בהיתי בהם למשך דקה בודדה. היא נאבקת בו, והוא מחזיק אותה בכוח. לפעמים היא פלטה צרחה, חדה שבתוכה פחד גדול שיוצא דרך הצרחות בחלקים בודדים. הוא ניסה להתחיל להפשיט אותה ולא הצלחתי להוריד את העיניים מהם. הייתי בשוק. כלומר, מערכת היחסים בינינו לא הייתה כזו טובה, אפשר לומר שהיינו על סף פרידה, אבל ללכת ולנשק מישהי אחרת? זה לא התאים לו. זה לא התאים לאופי העדין והרגיש שלו, בו התאהבתי. הסתכלתי עליו, כועס כל כך, רק מנסה לפרוק את העצבים שלו על ילדה תמימה שרק רוצה לברוח ממנו. היא יודעת שזה אסור, היא לא רצתה להישאר. אבל העיניים שלו, שנראו כמו חיה שרוצה לטרוף קורבנות תמימים בשדות, השתיקו אותה ואפשרו לו לאנוס אותה בשקט.

וודקה

באיזשהו שלב לא יכולתי יותר. רצתי לעברם. ענת זיהתה אותי, והתחילה לבכות. היא ניסתה להעיף את רון מעליה, אבל ללא הצלחה. הוא הוריד לה את החולצה, והיא צרחה ללא הפסקה. הגעתי אליהם ודחפתי אותו ממנה בזמן שהוא מחפש דרכים להוריד לה את החזייה. העפתי לו כאפה חזקה כל כך, לא האמנתי שכזה כוח יוצא ממני. בעטתי בו שוב ושוב עד שנפל. הוא לא הגיב, נתן לי להרביץ לו. הוא היה כל כך מופתע, גם שיש פה מישהו וגם שזו אני. הוא נפל, חסר אונים, כמו חיה פצועה ללא יכולת לקום. הסתכלתי על ענת. היא הרימה את חולצתה והחלה לבכות בחוזקה. היא רצתה לברוח ממני. היא הסתכלה עליי והחלה להיהפך חיוורת. "זה בסדר", אמרתי לה, "ראיתי מה קרה. אני יודעת שזו לא אשמתך."

והיא, כאילו שלא שמעה אותי, הסתובבה והחלה לברוח. מירי עצרה אותה באמצע והרגיעה אותה, הושיבה אותה על אבן גדולה, ליד השיח שבו הייתה. היא הוציאה מימייה מהקלנועית ונתנה לענת לשתות.

הסתובבתי לכיוון רון. הוא נרגע. התחיל לבכות. הסתכלתי על הענף וראיתי שמאחוריו, היה בקבוק וודקה זרוק. הרמתי אותו, הוא היה ריק. רון החל לפרכס. הבנתי בראשי מה קרה ולמה. אבל שתי שאלות לא נפתרו במוחי.

"מאיפה הוודקה?", שאלתי, והחבאתי בתוכי רצון עז שהיה לי, לשבור את הבקבוק בראשו.

הוא לא יכל לענות, לא הצליח להוציא את המילים מהפה.

"למה קנית את זה?", שאלתי את השאלה השנייה. הייתי רגועה מאוד יחסית למצב, לא הרמתי את קולי ולא התפרעתי. הפתעתי מאוד את עצמי, לא הבנתי איך הצלחתי להיות כל כך רגועה בזמן שקרה לנגד עיניי מעשה כל כך נבזי ונוראי. אונס. הוא אנס אותה. רון, החבר שלי, החבר שכל כך אהבתי, שחיבק אותי ונתן לי הרגשה שאני מיוחדת, החבר היחיד שהיה לי, אנס ילדה מכיתה. לא הצלחתי לחבר את המילים במוחי למשפט אחד הגיוני. זה פשוט לא נקלט.

"למה קנית את זה?", חזרתי על השאלה פעם נוספת. הוא בכה. ממש בכה. עיניו היו אדומות והוא התגלגל על האדמה מלאת התפוזים ללא יכולת להפסיק לבכות. ריחמתי עליו. לא הבנתי אותו, רציתי להרוג אותו, אבל ריחמתי עליו. באיזשהו רגש לא הגיוני שכזה. רציתי להקים אותו, להביא לו מים, לשאול אותו לשלומו. רציתי לאהוב אותו. זאת אומרת, רציתי שהוא יאהב אותי. אבל ידעתי, פשוט ידעתי, שזה כבר לא קיים. הוא כבר לא אוהב אותי, ואני אופתע, אם הוא עדיין יודע איך מרגישה אהבה.

"אני מצטער", הוא אמר בבכי, "אני כל כך מצטער, אני לא התכוונתי, סליחה, סליחה!!". הוא החל להקיא ולבכות. הוא מלמל כל כמה שניות שהוא מצטער וחזר להקיא. לקחתי את הבקבוק ושברתי על העץ. הרסיסים נפלו על הרצפה, כמו גשם. רסיסים כל כך קטנים ודקים. באיזשהו שלב, הוא נרדם. סובבתי את ראשי לכיוון מירי, שישבה עם ענת והלבישה אותה. הן דיברו, וענת שתתה מים בתדירות זמן קצרה.

התקדמתי לכיוונן. מירי קמה וחיבקה אותי. חיבקתי אותה בחזרה, חזק, כל כך חזק, הרגשתי שאני מוציאה את כל הזעם שיש לי עליה. גם אני התחלתי לבכות. מירי הסתכלה עליי ובכתה גם כן. התיישבתי ליד ענת והסתכלתי עליה. היא נראתה בוכה, כועסת, עצובה ורועדת בו זמנית. חיבקתי אותה חזק. "זו לא אשמתך", חזרתי ואמרתי, "זו לא אשמתך. זו אשמתו ואשמתו בלבד. אני מצטערת שעברת את זה. סליחה."

היא לא הפסיקה לבכות. נשארנו שם בערך כחמש דקות ולבסוף עלינו על הקלנועית ונסענו חזרה הביתה. רון נשאר שם. רדום ושיכור.

וזו הייתה החוויה הרעה הראשונה שהייתה לי מהעץ. הצטערתי על זה ששברתי את הוודקה עליו. הרגשתי שכאב לו. הרגשתי שמילאתי אותו ברוע ובאכזריות. קיוויתי שרון לא פגע בו עוד יותר. הצטערתי על זה שסיפרתי לרון על המקום לזה. והרגשתי שהכול היה באשמתי.

לא ידעתי אם להודות למירי או לכעוס עליה. הייתי חצויה. עדיין אהבתי את רון. סערת נפשות שררה בי ולא נחה לרגע. לא הגעתי אל העץ. לא למחרת, גם לא מחרתיים, וגם שבוע לאחר מכן. כך, ישבתי והחזקתי את כל הכאב בתוכי, הרגשתי שאני משתגעת, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד זה.

ראיתי את רון בבית הספר. הוא הסתובב עם החבר'ה שלו, כרגיל, לא התייחס לקיומי. ענת גם לא התייחסה אליי, ובצדק. הבנתי אותה. היא ניסתה להדחיק את הכול. שאלתי את עצמי איך היא מרגישה, עד כמה היא רוצה להתפוצץ. האם היא כועסת עליי. האם גם היא חושבת שאני אשמה, ולא רק אני.

ומירי ואני מעולם לא דיברנו על זה. המשכנו כרגיל, כאילו דבר לא קרה. לא רציתי לערב אותה בזה, היא התערבה מספיק. אלו דברים שביני לבינם. היא לא קשורה. איך היא הגיעה לשם בכלל? מה היא עשתה שם? אולי הוא פגע גם בה והיא הצליחה לברוח ולהזהיר אותי מפניו? אלו היו שאלות שהרגשתי ביני לבין עצמי.

תפוזים נופלים

זה היה לפני חמש שנים. חצי שנה אחרי האונס. יום קיצי, יפה, יפה מידי כדי שיקרה משהו כזה. ענת הגיעה אליי, הביתה. הסתכלנו אחת על השנייה, היא במבט מודאג ואני במבט תוהה. היא לקחה את ידי וגררה אותי, בדיוק כמו שענת עשתה, וביקשה ממני לרוץ איתה. אז רצתי.

עברנו בין העצים הקטנים, בין הקוטפים והנקטפים, התקדמנו בריצה מהירה כאשר ענת אוחזת בידי ואני בידה, לכיוון העץ הגדול. ואנחנו רואים אותו מרחוק, יפה כל כך, והרגשתי עצב גדול על כך שלא ביקרתי אותו במשך שישה חודשים. הייתי זקוקה לו, ואני בטוחה שהוא לי. חלמתי עליו כמעט בכל לילה, כאילו היה דמות שמתה וחוזרת אליי בחלום. אבל לא הייתי מוכנה לחזור, לא אחרי מה שקרה שם. לא הרשיתי לעצמי.

ואנחנו רואים אותו מרחוק, ולפתע הוא זז. מוטה כלפי מטה, מורם קצת. אני מצליחה לראות מרחוק את התפוזים שמתנדנדים ואני מבינה מה קורה. למה ענת לקחה אותי, מה היה כל כך דחוף.

ואני רצה ורצה, רק מסתכלת על העץ שהולך ונופל לנגד עיניי, ואני לא שמה לב שענת כבר נמצאת הרבה מאחוריי. ואני מגיעה אל העץ, ואל חבורת הקודחים שאיתו. ואני רצה אליהם ואני שואלת אותם מה הם עושים, והם עונים לי, "אין מה לעשות, ילדה. העץ כבר לא מביא פירות. הוא לא מספק את הסחורה. המקום הזה הוא פוטנציאל להמון סחורה, משמע המון כסף".

ואני כועסת, כל כך כועסת, מסתכלת על העץ המוטה, כמעט נופל, ואני מתחילה לבכות ולא מצליחה להפסיק. ענת הגיעה, מחבקת אותי חזק, ושמעתי את ליבה אומר לי, "אולי זה לטובה שהעץ הזה הולך."

ושנינו הבנו את הסיבה לכך.

אני מתקדמת אל הענף, הענף שלי ושל אבא שלי, שלא זוכה לראות את העץ שנופל כי הוא עכשיו במיטה, ואני מסתכלת עליו ואני רואה את כל השיחות שלנו, את כל הריבים והמחלוקות שלנו, את הסלסלה מלאת התפוזים שהבאתי אליו כל בוקר ואת החיוך שקרן ממנו כל פעם שעשיתי זאת. ואני מסתכלת על האדמה, ואני רואה חלק מנצנץ. אני חופרת באדמה, מוציאה את האבנים והעלים שמפריעים לי להוציא אותו, ואני רואה חלק קטן, שקוף, עבה כמו זכוכית. זו הוודקה. הוודקה המורעלת שהרעילה אותו ואת רון ואותי ואת ענת. ואני זורקת את החתיכה רחוק, ואני רואה אותה עפה ועפה עד שנופלת בין העצים הקטנים. אני זזה אחורה, לא מסוגלת לראות את הנפילה הדרמטית של העץ שלי. אני מסתובבת ורצה הביתה, והדמעות לא מפסיקות לבוא. ואני רצה ורצה, עוקפת את העצים והתפוזים שנפלו, דורכת על כמה מהם, רוצה להיות בבית כשזה קורה. ואני מרגישה רעד. רעד גדול. כמו של רעידת אדמה. התפוזים מתרוממים, העולם קופץ. ואני לא מפסיקה לרוץ. אני יודעת, שהעץ כבר לא עץ. הוא גזע נפול באדמה ללא מטרה או ייעוד. וכל השיחות שלנו, כל הילדות שלי, כל הדברים שרציתי לזכור ורציתי לשכוח- נפלו יחד איתו. ואין להם עוד זכר. או הוכחה.

אני חוזרת הביתה ורואה את אבא שלי ליד המטבח, מכין כוס קפה ומוציא את התרופות שלו. ואני באה אליו ומספרת לו על העץ, והוא מפיל את הכוס. והקפה כבר לא קפה, והכוס כבר לא כוס. הוא מתחיל לבכות, ואני איתו. הוא האדם היחיד שמבין את החשיבות של העץ הזה בשבילי, הוא היחיד שיודע מה זה אומר עבורי. הוא בוכה בשבילי, ואני בוכה בשבילו, ושנינו לא יכולים לעצור את הדמעות.

זה היה לפני חמש שנים. ועברו דברים מאז. אבא שלי מת, חודשיים אחרי נפילת העץ, הגוף שלו לא יכל לסחוב אותו יותר. ואני רק יושבת וחושבת על כך שאני הזיכרון היחיד לילדות שלי, ושאם אני אלך מהעולם הזה- דבר לא יישאר מזה.

ואני מתקדמת. והעולם מתקדם. היישוב הופך לעיר מפותחת, ואני שוכרת לי דירה בבניין הגדול שהיה פעם הבית שבו גרתי. ושירתתי בצבא, במודיעין, וטיילתי בדרום אפריקה, טיול אחרי צבא, אותו סיימתי לפני שישה חודשים. טיילתי לבד, לא יכולתי להרשות לעצמי לטייל עם חברים. הייתי צריכה קצת שקט.

ועכשיו אני כאן. באותו מקום שהייתי מלכתחילה. בלי העץ, בלי אבא, בלי ילדות,

ומלפני שנתיים, גם בלי מירי.

מירי שלי.

יש לכם רעיון לסיפור חדש? כתבו לנו ונפנה אליכם בהקדם!