"הפסנתר"
היא נשמה נשימות עמוקות.
דרך הגב הזקוף העבירה את האוויר מהפה אל הריאות, אל הסרעפת, בחזרה אל הפה והחוצה. היא עצמה את עיניה ומבטה היה רציני ומרוכז מעט. היא הריצה לעצמה את תווי המנגינה במוחה, בעוד שידיה הונחו קלות על הקלידים של הפסנתר אשר מולו התיישבה. נשימותיה הכבדות סייעו לה לרוקן את מוחה ממחשבות, ולהתרכז אך רק בתווים ובצורתם על גבי המחברת.
היא הרימה קלות את ידיה, כאילו תלויות בעזרת חוט שקוף מלמעלה על ידי אדם המושך בחוטים, וכופפה מעט את פרק כף היד.
ואז, עצרה היא בנשימותיה הכבדות.
את ידיה הניחה על קלידי הפסנתר, וצליליו נשמעו בכל רחבי החדר. היא הזיזה את ידיה באטיות ולאט לאט הגבירה את קצב הנגינה. עיניה נשארו עצומות, כאילו מנסה להיזכר בתווים הזכורים לה במוחה.
ובלי ששמה לב, הזיזה את ידיה לכל רחבי הפסנתר, לאוקטבות הגבוהות ולאוקטבות הנמוכות, ביצירת צלילים המתלווים לשירתה.
קולה היה גבוה ודק, שהתאים לסולמות התווים בצורה מושלמת.
ההתאמה המדויקת הזו גרמה לה לחייך מעט, בעוד שהמשיכה לשיר את המנגינה.
צלילי הפסנתר עברו מהחדר החוצה, ונשמעו בקול רם וחזק ברחבי השכונה השקטה.
זה היה יום שישי, ורבים מהאנשים הסתובבו ליד בתי הקפה והגינות.
ביתה הפרטי, ממנו בקעו צלילי הנגינה וקולות השירה, היה ליד מרכזי הבילוי.
ואנשים עצרו את מעשיהם, והסתכלו לכיוון הבית. עצמו את עיניהם, והחלו לחייך. בשקט.
המכוניות עצרו את מסעותיהן, והנהגים יצאו מרכבם.
אפילו הציפורים התקרבו לפתח החלון.
היא הרגישה בתחושה, היא הרגישה בדממה. היא הרגישה שזה קרה בזכותה,
וחיוכה הלך והתרחב.
אך זה לא הביא לתזוזת גופה, או לשינוי בדופק ליבה.
היא המשיכה להתאים באופן מושלם את קולה לנגינתה.
עד שהתו האחרון הושמע.
התו שיצר הד חזק, שרק רצה להישמע עוד ועוד.
ובעוד לכל אחד מהשומעים היה רצון עז להמשיך ולשמוע,
להמשיך ולעצום את העיניים, להמשיך ולשתוק,
המנגינה הסתיימה.
והשכונה פקחה את עיניה, והסתכלה סביב.
כל אדם חזר והמשיך בעיסוקו, והשכונה התנהגה כאילו המנגינה לא הושמעה מלכתחילה.
קולות התושבים הלכו וגברו, והעיירה המשיכה לפעול.
היא הסתובבה אחורה, למראית הדמעות של אימה.
"אמא, מה קרה?", היא שאלה ופניה התהפכו לפני דאגה. היא קמה משרפרף הנגינה, שהיה ליד הפסנתר, ירדה על ברכיה והתקדמה לכיוון אמה, בעודה מנגבת את הדמעות מעיניה.
"חמודה שלי", אמרה בלחש וחייכה, "אלו דמעות של אושר."
היא חיבקה את אימה, ולא הצליחה לעזוב.
"האמיני לי, יש לך כשרון מיוחד במינו. את מנגנת מדהים", היא המשיכה.
הדמעות זלגו לשתיהן, אט אט, אך שתיהן חייכו חיוך רחב וגדול.
כעבור כמה שניות השתחררו זו מזו.
"את חושבת שאני מוכנה?", אמרה לאימה.
"סיוון, אם את לא מוכנה, אז אין דבר כזה בכלל 'מוכנה'", אמרה אימה.
זה היה עוד אחד ממשפטי המוטיבציה של אימה של סיוון.
הם הופיעו בכל פעם שסיוון התרגשה. בדרך כלל ממשהו חשוב.
כמו במבחן שעשתה בבית הספר לפני מספר שבועות, שלא הבינה את החומר הנלמד בכיתה, אך לא וויתרה לעצמה. היא ישבה במשך שבע שעות על ספריה ומחברותיה וקראה את החומר מתחילתו ועד סופו.
"חמודה שלי, אני חושבת שלמדת מספיק", אמרה אמה לבסוף, כאשר נכנסה לחדרה, "אין נושא שלא קראת ואין תרגיל שלא פתרת. גם לי וגם לך אין שום ספק שתצליחי במבחן הזה. אני אפילו חושבת שאפשר לשנות את ערך המילה "מוכן" במילון, לתמונה שלך."
היא תמיד יודעת שאמה תוכל להביא לה את המשפט שייתן לה את המוטיבציה הדרושה לה על מנת להצליח.
"מתי אנחנו יוצאים מכאן?", אמרה סיוון, "רק חסר לי שנאחר לאולם".
"בעוד כשעתיים", אמרה אמה, "את צריכה לנוח ולהירגע. זה לא יהיה אפשרי בדרך, וודאי שלא בתוך האולם. אם תרצי, תוכלי להתאמן לפני שנצא, אבל נצטרך לצאת בזמן על מנת שנגיע בזמן".
אמה של סיוון קמה והתקדמה לכיוון הדלת.
היא עצרה לרגע, סובבה את גופה, ולחשה בחיוך לבתה, "את תהיי נהדרת, סיווני. איך לא?"
והיא יצאה מחדרה של סיוון, בסגירת הדלת בעדינות.
וכעבור שעתיים, יצאו סיוון ואמה מדלת ביתן לכיוון המונית שחיכתה להן. המונית הייתה לבנה ונקייה להפליא, ועליה מודבקות מדבקות שחורות המסמנות את המונית, ומדבקות כתומות וקטנות של סמל חברת המוניות הארצית. נהגת המונית חיכתה לבנות במושבה המרווח.
"שלום, גבירותיי", אמרה להן הנהגת כשנכנסו, "לאן תרצו להגיע?"
"לאולם שבקצה העיר", אמרה אמה של סיוון בעת שסגרה את דלת המונית, לאחר שהיא ובתה חגרו את חגורות הבטיחות שמסביבן, "להיכל התרבות."
"אין בעיה", אמרה הנהגת והוציאה מכיסה קופסת סיגריות חדשה, עטופה בניילון מכסה.
"זה בסדר מבחינתכן אם אעשן במהלך הנסיעה?"
"כן", אמרה סיוון במבט מודאג, "אני צריכה לשיר היום והעשן עלול להזיק לקולי."
הנהגת הסתכלה במבט מופתע על הילדה המודאגת. "האם את הזמרת ששרה בהיכל התרבות?", אמרה בעיניים בורקות.
"ודאי", אמרה אמה, "היא הזמרת הטובה ביותר בתל אביב. שיריה מופצים בכל מקום אפשרי. את וודאי שמעת אותה פעם או שניים."
“אני לא סבורה שיצא לי", אמרה הנהגת והחלה בנסיעה, "אך כיצד זה ייתכן? את נראית צעירה ושירה במקום כזה דורשת ניסיון רב, שאין לכל אחד."
"אני בטוחה שיש לה יותר ניסיון מאשר לך", אמרה אמה במבט מזלזל, ובטון תקיף. הנהגת נבהלה מעט.
"אמא, די", אמרה סיוון והניחה את ידה על ברכיה של האם. היא פנתה לנהגת, "זה בסדר. אני מבינה אותך… רק תזכירי לי מה שמך?"
"לירון", אמרה הנהגת, "לירון שמעוני".
"לירון..", חזרה סיוון על שם הנהגת, "שם יפה."
"תודה", הסמיקה הנהגת.
"יש לך נסיון בשירה או בנגינה?", שאלה סיוון.
"למען האמת, לא", ענתה לירון בשלילה, "נגינה תמיד הייתה נראית בעיניי דבר הרחוק מאוד מעולמי. קשה היה לי לראות את עצמי על הפסנתר, מנגנת יצירות של בטהובן או של מוצרט, כשאני יכולה לשבת דרך הקהל, בקונצרט, ולשמוע אחר שמנגן הרבה יותר יפה משאי פעם אוכל?"
"אני בן אדם מאוד פשוט", הוסיפה לירון, "אדם שנועד למעשים פשוטים. העולם מעולם לא ציפה ממני לגדולות, לנגינה, לשירה, לעבודה שמעוררת גאווה ושמביאה כסף הביתה, וכך הרגלתי את עצמי לחשוב. הפסנתר היה בעיניי משהו שלעולם לא אוכל לגעת בו. משהו גבוה מידי."
הנוף מהמונית היה מרשים. החנויות שאט אט נסגרות, האנשים המסתובבים בטיילת, כל אחד עם מצב רוח שונה וחיים שונים משלו. סיוון הייתה מתבוננת באדם מסוים וחושבת על החיים שלו, על נקודות השיא שהובילו אותו למצב בו הוא נמצא ברגע זה, עם פרצוף כועס או עצוב או מאוהב או פרחוני. היא הייתה שואלת את עצמה האם העבר שבנתה לאותו אדם הוא העבר האמתי שלו, או שמא העבר שהיה רוצה שיהיה לו?
כעבור פרק זמן קצר, הגיעו השתיים אל היכל התרבות. אמה התקרבה אל נהגת המונית, רכנה מעליה והביאה לה את הסכום הנדרש בצורה מדויקת - ללא עודף או צורך בהחזר מהנהגת. כנראה מהסיבה שאמה של סיוון לא חיבבה את הנהגת מלכתחילה.
"תודה רבה", ענתה לירון, "האם תצטרכו עזרה עם המזוודה?"
"לא ולא, זה בסדר גמור", ענתה האם בחיוך מזוייף, "תודה רבה והמשך יום נהדר!"
לירון חייכה לעבר השתיים, וחיכתה שייצאו מהרכב.
סיוון ואמה פתחו את הדלתות שלצידן, יצאו מהרכב, ניגשו אל תא המטען והוציאו את המזוודה ובה התווים, האביזרים השונים, התלבושת והמצלמה.
לירון התרחקה עם המונית לצומת הבאה אחריה, בעוד שהאם והבת התקרבו לעבר הכניסה להיכל.
דלת הכניסה הייתה זהובה וגדולה, וסיוון הרגישה פחד האוחז בכתפיה.
היא עצרה במקומה.
"זה בסדר", אמרה האם בעודה מחבקת אותה, "אני פה אתך. את תצליחי את זה, כמו גדולה."
הן התקדמו בתוך חדר הכניסה, אשר היה ריק מאדם, פרט לאדם אשר שמר בכניסה לאולם.
כאשר נכנסו לתוך האולם המרכזי, לא ראו איש מלבד אדם אחד, אשר עבר בין הכיסאות וניקה את האשפה מביניהם.
"זה האולם הנכון?", שאלה סיוון.
"לא יכולה להיות סיבה שלא", ענתה האם, "יש פה רק שני אולמות, ולנו הסבירו שהאולם שלנו הוא הגדול מביניהם. כיצד זה ייתכן?"
"אני יכול לעזור?", אמר לפתע המנקה, ששמע את דברי הבנות.
"לא לא, זה בסדר גמור", אמרה האם בניפוף ידיים, "תודה בכל מקרה."
"את האמת..", אמרה סיוון במבט גוער לעבר האם ובטון חד, "שנשמח לעזרה. האם זה האולם שאמורה להופיע בו סיוון גולדשטיין?"
"וודאי", אמר האיש, "ומי אתן, אם יורשה לי?"
"אני סיוון גולדשטיין", הציגה סיוון בחיוך, "וזו אמי, ימית".
"כבוד לי לפגוש נגנית כמוך, גברת גולדשטיין", אמר המנקה לעבר סיוון ולחץ את ידה.
"העלמה גולדשטיין, אני מבקשת", אמרה ימית, "ומה שמך, אם יורשה לנו?"
"ברק", אמר, "ברק רענן. אני עובד פה כבר מזה עשר שנים."
"מעניין למה", סיננה האם מבעד לידיה, בעוד שסיוון תוקעת בה את מרפקיה.
"אתה שומע מוזיקה, אדון רענן?", שאלה סיוון בניסיון לאושש את השיחה.
"וודאי", ענה ברק, "מוזיקה היא הדבר שמאפשר לי לקום בבוקר. מוזיקה היא חיי."
"ומדוע לא בחרת ללמוד לנגן?", המשיכה סיוון.
"למען האמת, מעולם לא ראיתי את הייחודיות שבנגינה. המוזיקה בהחלט מושכת אותי ואת טעמי האישי, אך מעולם לא נמשכתי לאופן הנגינה שלה ולא התעמקתי בו. בעיני רוחי, כלי הנגינה הם אוסף של כלים אשר בעזרת כמה מנגנונים, מייצרים צליל משותף ועמוק שכמוהו לא ניתן למצוא בשום מקום אחר. אין בהם יותר עומק וחשיבות מזה. אוסף של מרכיבים וכלים קטנטנים, לא יותר מכך", הסביר ברק.
הוא התקדם לעבר השורה הבאה, והחל לקדם את המטאטא הלוך ושוב, כמעין מכונה שמתקדמת וחוזרת, על מנת לאסוף את כל הלכלוך שניתן. סיוון ואמה הסתכלו זו על זו בחיוך, והתקדמו לעבר אחורי הקלעים דרך שביל אשר נמצא על הבמה הגדולה.
סיוון עצרה על הבמה, והתבוננה במאות הכיסאות הריקים אשר הסתכלו עליה ועל תנועותיה. היא הבחינה בזוג אנשים, האחד גבוה והשני נמוך, אשר מתקדמים מתוך אחורי הקלעים לכיוון מרכז הבמה ומניחים את הפסנתר במקומו.
סיוון מתבוננת בידיה, ורואה כי הן רועדות מחוסר שליטה.
היא עוצמת את עיניה, ונושמת נשימות כבדות ואטיות, כפי שעשתה היום בשעות הבוקר. היא עמדה במקומה, במשך מספר דקות, עם עיניים עצומות ונשימות גדולות וחזקות.
לאחר מכן, פתחה את עיניה.
היא מתקדמת לכיוון הפסנתר. המובילים כבר עזבו את המקום.
היא מניחה את שתי ידיה על הפסנתר, בעוד ממשיכה להתנשם בכבדות.
ואז, היא עצרה.
את ידיה הניחה על קלידי הפסנתר, וצליליו נשמעו בכל רחבי החדר.
היא הזיזה את ידיה באטיות, ולאט לאט הגבירה את קצב הנגינה.
עיניה נשארו עצומות, כאילו מנסה להיזכר בתווים הזכורים לה במוחה.
ובעוד מחכה לרגע בו היא אמורה להרים את קולה ולשיר, חשה בגבה בידה של האם.
"סיווני, את יודעת שעלייך לשמור על קולך בשעות הקרובות, לפחות עד לחזרה הגנרלית. רק חסר לנו שקולך ייעלם לפני המופע."
היא הסתכלה על קלידי הפסנתר במבט של געגוע, ובליבה שמחה כי היא הולכת לפגוש בהם פעם נוספת היום.
בעת שנכנסה לכיוון אחורי הקלעים, פגשה במספר אנשים שתפקידם היה להלביש ולהכין את סיוון לקראת היום הגדול. ליד המראה עמדו שני מאפרים, האחד גבר והשנייה אישה, ומספר צעדים מהם עמדה מעצבת השיער, עם מרככים מסודרים במדף ומברשת נקייה ומסודרת.
ארון ההלבשה היה בצד השני של החדר, ולידו בר מים עם כוסות חד פעמיות.
הצוות עמד שם, בפנים מרוצות, כאילו חיכה לבואה ומוכן לשרתה בכל רגע נתון. היא הסתכלה עליהם, וידעה כי היא בידיים טובות.
"לכי להתלבש", אמרה האם ודחפה קלות את סיוון לכיוון ארון ההלבשה.
לאחר שיצאה, לקחה אותה מעצבת השיער והכינה את שיערה במשך שעה שלמה.
ובעוד שחיכתה ששיערה יתייבש, לקחו המאפרים את סיוון תחת חסותם, והחלו באיפור קל של כל חלקי הפנים.
ההכנה לקחה כשעתיים ורבע, בהם סיוון ישבה בחוסר אונים בעוד אנשי הצוות ביצעו בה את הנדרש על מנת שתיראה כאישה היפה בתבל.
היא לבשה שמלה קצרה בצבע טורקיז, עם תפרים מיוחדים בקצוותיה.
שיערה היה צבוע בפסים של טורקיז, שהשתנו לפסים חומים וטבעיים.
היא הסתכלה על אמה, שחייכה לעברה והושיטה את המצלמה לקבלת מספר תמונות.
כעבור חצי שעה, נקראה לחזרה גנרלית.
סיוון וימית התקדמו לכיוון הבמה.
ובדרכן, פגשו בשני אנשים, האחד גבוה והשני נמוך.
סיוון שמה לב כי ראתה את פניהם לא מזמן, ונזכרה בזמן שהעלו את הפסנתר למקומו.
"שלום", אמרה לעברם, "מה שלומכם?"
שני העובדים הרימו את מבטם והסתכלו ישירות לעבר סיוון וימית. מבטם היה מבוהל ומופתע.
"את מדברת אלינו?", שאל הגבוה בלחש.
סיוון החלה לצחוק. "אני לא רואה כאן עוד אנשים".
הם הסתכלו זה על זה, ואחד מהם התחיל לדבר. "אנחנו בסדר, השאלה היא מה שלומך בערב זה?"
"שלומי נהדר", ענתה סיוון, "אני נלחצת, אך עם זאת, מאושרת. אפשר לדעת מה שמכם, אם זו לא תהיה חוצפה מצידי?"
"שמי יורם", אמר הגבוה, "ושם חברי הטוב הוא תמיר."
"נעים להכיר", אמרה סיוון, "מה תפקידכם בכוח זה?"
"אנחנו עובדי אחורי הקלעים", ענה הנמוך, "בעיקר עבודה פיזית."
"ואתם אוהבים את מה שאתם עושים כאן?"
"אנחנו לא אוהבים, אך אין לנו ברירה. אם היה זה תלוי בבחירתנו, היינו הולכים ללמוד נגינה ומנגנים בפני מאות אנשים - בדיוק כמוך. אך הגורל קבע לנו מסלול שקשה לשנות את כיוונו."
"מה הכוונה?", שאלה סיוון.
"בתחום הנגינה, לא הרווחנו מספיק כסף לקיום", אמר יורם, "הרגשנו שאנחנו נחנקים בין הרצון לעשות את מה שאנחנו אוהבים לבין הרצון לחיות בכבוד. היה עלינו למצוא עבודה שתוכל לפרנס אותנו, ולתת לנו את הכבוד לו אנו ראויים."
"ואתם אוהבים נגינה?"
"איזו מין שאלה", ענה יורם, "נגינה זו חיינו. הפסנתר, בעינינו, הוא כלי להשראה. ליצירת יצירות, להפרחת האושר. בלי נגינה, החיים היו מתרוקנים מערכם. הפסנתר הוא הכלי החשוב ביותר ביקום כולו, שמא בלעדיו - לעולם לא היה ערך לשאוב ממנו השראה."
"חבל לי שהחלום שלכם התפספס מהגשמתו מפאת רצון הגורל", אמרה ימית.
"חלומנו לעולם לא התפספס", ענה תמיר, "הוא תמיד יישאר חלום בתוכנו, חלום שמיועד להתגשמות. כל חלום מיועד להתגשמות. ואף גורל לא ימנע מאתנו להגשים אותו בעתיד".
סיוון ואמה נפרדו מהשניים בחיוך קל, והתקדמו לעבר הבמה, לחזרה הגנרלית.
***
השעה הייתה שמונה בערב. הקהל החל להתיישב בכיסאות האולם, בזה אחר זה, בעוד סיוון וימית מחכות מאחורי הקלעים. סיוון, כוכבת הערב, החלה להילחץ כאשר שמעה את קולות ההמונים אשר מתיישבים בכיסאותיהם. מעולם לא זכתה לתואר כבוד שכזה, ושאלה את עצמה- האם זה בכלל מגיע לה? האם אותם האנשים אשר הגיעו בערב זה, מבינים מי הכוכבת הערב? ואילו לא - מה הם יעשו ברגע בו הם יגלו את זה? כמובן שהם לא יוכלו להישאר במקום, והם יעזבו מיד. ולאחר מכן, הם ידברו על מופע זה עם חבריהם, שידברו עם חבריהם, וכל העולם יידע על הנערה שהתרוממה וניסתה להגיע למקום שלא שייך לאף ילד, לא משנה איזה כשרון יש לו.
"את יודעת כמה את מוכשרת?", אמרה לה אמה, ימית, כאילו קראה את מחשבות בתה, "את יודעת כמה את מוצלחת וברת מזל? התהליך הקשה שעברת, הינו תהליך שרבים מהיושבים באולם לא יעזו בכלל לנסות לעשות. אפילו האנשים המוצלחים ביותר."
"ברגע שאנשים - שחקנים, זמרים, או כל סוג אחר - עולים על במות, הקהל רואה הכול. כל תזוזת פחד, כל שגיאה, כל צעד לא נכון. כל העומדים על במות נתקלים בשגיאה זו משום שהם מפחדים מהכישלון. הם מפחדים מטעויות במקום לרצות לעשות אותם. הם מפחדים משגיאות במקום לנסות לדרוך עליהם, וללמוד מה יקרה. כי מכל טעות לומדים, גם מהכי קשה שיש. והמשימה של כל אדם אשר עומד על במה כלשהי, היא להאמין בעצמו. להעריך את הכישרון שברשותו. כי אם את לא תעריכי את עצמך - מי יעריך אותך?"
סיוון הסתכלה על אמה. האדם שהיה לצידה בכל התהליך הקשה שעברה. זו הייתה היא שרצתה. זו הייתה סיוון שרצתה לנגן ולשיר ולרקוד ולעשות את הכול במקביל. זו הייתה היא שלא ויתרה על הקשיים, שלא ויתרה על הלימודים, שהמשיכה להתאמן בכל יום ביומו ושהמשיכה ליהנות מטעם המוזיקה, גם כשהיה קשה.
וימית הייתה שם, לצידה, גם ברגעים הכי איומים שעברו עליה.
היא החלה לשמוע שקט מצד הקהל, ואת צעדי המנחה על הבמה, עם נעליו היוקרתיות, ששמרו על הקהל בדממה.
"גבירותיי ורבותיי", אמר המנחה בקול, "שלום לכולם וברוכים הבאים להיכל התרבות, למופע החדש של סיוון גולדשטיין!"
הקהל החל למחוא כפיים, ולחייך מאוזן לאוזן. ללא שירקות או צעקות, בכל זאת, אנחנו בהיכל התרבות.
"אני רוצה לספר לכם, כאשר הייתי בחזרה הגנרלית לפני כשעה בערך, סיוון עלתה על הבמה והחלה לנגן. ובחיי, תאמינו לי שכל אחד שיושב בכיסאות אלו הוא בר מזל."
סיוון קמה מכיסאה אשר באחורי הקלעים, והחלה להתקדם אל הבמה, עם התווים ביד ועם קול שכבר חומם.
"סיוון", קראה אימה.
סיוון הסתובבה אל אימה.
"הקהל מעריך את מי שמעריך את עצמו", אמרה לה ימית וחיבקה אותה. לא חיבוק פשוט, זול, אלא מהחיבוקים הגדולים והמאושרים ביותר שכל אם העניקה לבתה.
"אני כל כך גאה בך, יפה שלי", אמרה ימית, "רק על התהליך שעברת. אני יודעת שתצליחי, אני מאמינה בך."
סיוון השתחררה מחיבוק האם, בקושי רב, והתקדמה לכיוון הבמה. ליבה פעם בחוזקה והיא החלה לנשום את נשימותיה הכבדות. קול המנחה נשמע בקולי קולות באחורי הקלעים.
"...ואני משוכנע שאתם תיהנו מכל רגע במהלך ההופעה. אז בבקשה, סיוון גולדשטיין!"
מחיאות כפיים סוערות הושמעו בשנית ברחבי האולם. סיוון נכנסה אל הבמה, ובזווית עיניה הבחינה בכל אותם פרצופים שפגשה במהלך היום - את לירון הנהגת, את ברק המנקה, את תמיר ויורם המובילים… כולם הגיעו. כולם. הם כאן, רק בשבילי. הם מאמינים בי. הם מעריכים אותי.
היא סובבה את פניה והבחינה בפסנתר הגדול. הפסנתר השחור והמבריק שלשמו התכנסנו.
היא התיישבה על השרפרף שהיה ממולו, והניחה את התווים על המדף שמולה.
היא נשמה נשימות עמוקות. דרך הגב הזקוף העבירה את האוויר מהפה דרך הריאות לסרעפת, ומשם החוצה. היא עצמה את עיניה ומבטה היה רציני ונחוש מעט. היא הזכירה לעצמה את תווי המנגינה במוחה, בעוד שידיה הונחו קלות על הקלידים של הפסנתר אשר התיישבה מולו. הנשימות הכבדות סייעו לה לרוקן את מוחה ממחשבות, להתרכז רק בתווים ובצורתם על גבי המחברת.
היא הרימה קלות את הידיים, כאילו תלויות בעזרת חוט שקוף מלמעלה על ידי אדם המושך בחוטים, וכופפה מעט את פרק כף היד.
ואז, היא עצרה בנשימותיה הכבדות.
את ידיה הניחה על קלידי הפסנתר, וצליליו נשמעו בכל רחבי החדר. היא הזיזה את ידיה באטיות, ולאט לאט הגבירה את קצב הנגינה. עיניה נשארו עצומות, כאילו מנסה להיזכר בתווים הזכורים לה במוחה.
ובלי ששמה לב, הזיזה את ידיה לכל רחבי הפסנתר, לאוקטבות הגבוהות ולאוקטבות הנמוכות, ביצירת צלילים המתלווים לשירתה.
קולה היה גבוה ודק, שהתאים לסולמות התווים בצורה מושלמת.
ההתאמה המדויקת הזו גרמה לה לחייך מעט, בעוד שהמשיכה לשיר את המנגינה.
הקהל היה בשקט מופתי. לא היה אדם אחד שלחש או שדיבר במהלך היצירה. העיניים התמקדו בסיוון והאוזניים בקולה.
אך העיקר, היה הפסנתר.
כי לירון, שהייתה כפי שכל אדם בקהל היה, הסתכלה על סיוון, שמעה את נגינתה והבינה שהיא לא חלשה מידי לשום דבר, ושאם היא עצמה תרצה - אין דבר שיוכל לעצור אותה מלהגשים את חלומה.
וברק, שהיה כפי שכל אדם בקהל היה, הסתכל על סיוון, שמע את נגינתה והבין שהפסנתר הזה הוא לא סתם כלי. הוא לא סתם מספר חומרים שחוברו להם יחדיו. הוא דמיון. הוא השראה. אליו הכול נכנס וממנו הכול יוצא. את הכול רואים דרכו. את הרגשות, המחשבות, התחושות… את כל העולם שלנו. ודרכו אנחנו מעבירים מסרים לעולם.
ויורם ותמיר, שהיו כפי שכל אדם בקהל היה, הסתכלו זה על זה, שמעו את נגינתה של סיוון והבינו שחלומות לא מפסיקים. מטעויות רק לומדים. וכי הפסנתר יפה מידי וכוחו חזק יותר משלהם. הם לעולם לא יוכלו להפסיק לנגן, גם בעד שום מניע שבעולם.
וכל הקהל הסתכל על סיוון, שרק חייכה והמשיכה לשיר ולנגן את יצירותיה היפות.
וכל הקהל הסתכל על הפסנתר, והבין שהוא לא סתם פסנתר.
זה כלי שמחבר בין דמיון למציאות, בין רגשות למנגינות, בין העולם שבפנים לעולם שבחוץ.
זהו הכלי,
שיוצר עולמות.
