"מה שאדם אחד יכול לדמיין - אדם אחר יכול לממש."

ברוכים הבאים לפינת "סיפור בהמשכים"! בפינה זו, כל פעם יפורסם חלק מסיפור מעניין וסוחף, ואתם תוכלו לכתוב לנו מה אתם חושבים שיקרה בהמשך ומי יודע- אולי מה שכתבתם יהפוך לחלק מהסיפור!

אתם מוכנים? בהצלחה!

עלה

פרק א'

גם ככה אצלנו הכול מתוק

אני הולך. אני הולך לי בשדה ירוק של דשא פורח ופרדס של עצי תפוזים. הריח… חמצמץ ומתקתק בו זמנית. ריח התפוזים משולב עם צחקוקי הילדים בגינת המשחקים, ריח התפוזים משולב עם ריחות התפוחים והתאנים והענבים…

הנעליים חדשות, החולצה חדשה… הכול חדש. אני נקי ומצוחצח ומבריק ואני הולך לכיוון גינת המשחקים. והחיוך שלי… רחב ומאושר. רחב ומאושר. ואני מתקרב אל הילדים ומלטף את ראשיהם וצוחק איתם כשהם מתגלשים במגלשה או מתנדנדים בנדנדות. והשמש מאירה על כולנו, ואנחנו מזיעים מרוב חום ואהבה ושמחה. והחיוכים לא יורדים. ממשיכים לעלות. וזה אפילו לא כואב.

ואני מתקדם אל בת הזוג שלי, שתפסה לה ספסל בגינת המשחקים, ואני יושב לידה וצוחק, והיא צוחקת איתי, והיא מאכילה אותי בחטיף שהיא קנתה בקיוסק ממול, ואני אומר לה, "ממתי את אוהבת חטיפים מלוחים?".

והיא אומרת לי, "מה לעשות? גם ככה אצלנו הכול מתוק".

ואני צוחק.

והיא צוחקת איתי.

ואני מסתכל לה עמוק עמוק בעיניים, בעיניים הכחולות שמזכירות את השמיים שנמצאים מעלינו, שמזכירות ים רגוע ושליו, ואני נזכר ביום שהלכנו לים והמים היו קפואים, והיא הסתכלה עליי ואמרה,

"לפעמים, הקיפאון זה רק ההתחלה. הרצון של אלוהים להרחיק אותנו מטוב ולגרום לנו להיות מאושרים מדברים אחרים. אבל אם רק נתקדם עוד צעד קדימה, וניכנס עמוק עמוק למים, נבין שאין מקום אחר שאנו רוצים לבלות בו יותר מזה".

וצחקתי, כי ידעתי שאין סוף למשפטים החכמים והנכונים של ליבי, וידעתי שאין אדם אחר שאני רוצה להיות איתו יותר ממנה.

ואנחנו נכנסים למים, והם הופכים לחמים לאט לאט, כמו דמעות המטפסות בגופנו לאט לאט ומגיעות לעין, ומשם ללחי ומשם לפה, ואנחנו מרגישים את הטעם של הדמעות ורק מזה אנחנו ממשיכים לבכות. ואני מסתכל על ליבי, והיא מאושרת יותר מתמיד, וכך גם אני, ואני מסתכל על שיערה הכתום והחלק שנהיה רטוב מהמים, ואני מסתכל על עיניה ומצמיד את שפתיי לשפתיה, ויש להן את הטעם של אותם התפוזים בפרדס, החמצמצים והמתקתקים, וכל מה שרציתי זה רק שהרגע הזה ימשיך להתקיים, ולא יפסיק לעולם, ושנמות בלב הים ושהגלים יסחפו את אהבתנו לכל מקום בעולם, וכך העולם יהפוך למקום טוב יותר.

וכמה בא לי לחזור לאותו הרגע, ולקבל את אותה האהבה מהים, וכמה בא לי להריח שוב את אותם התפוזים, וכמה בא לי לצחוק עם אותם ילדים. אבל ליבי תמיד אמרה שלגורל יש תכניות משלו, ואני לא האמנתי, לא רציתי להאמין, קיוויתי שהטוב יישאר עמי. וכמה רע הגורל יכול להיות, כדי לקחת את הטוב האחרון כנראה בעולם, אליו לביתו הקט, לאן שרוב התקוות מגיעות בסוף. אני רוצה לרוץ אליו, לדפוק בדלתו, שהוא ייצא ואני אבחין במשב רוח קרה שמזכירה יום קר וגשום בבית קברות, ולומר לו איזו טעות נוראית הוא עשה, ולמה הוא לקח דווקא אותה, ולמה, למה לעזאזל הגורל תמיד חייב לבוא נגד כל מה שטוב.

ואז אני נזכר בעוד משפט של ליבי, שאומר שאם הגורל היה טוב, העולם היה רע, ואם הגורל הוא רע, אז העולם הוא טוב. כי כך מתנהלת מערכת היחסים בין העולם והגורל, הם לא יכולים להיות באותו הצד. אנו חיים בעולם, והוא זז ומשתנה בהתאם למה שהגורל עוד עשה לו לפני. כי אם העולם הוא טוב, אז הגורל יתפרץ ויפיץ את הרוע בכל רחבי העולם, והעולם יהפוך לרע, והגורל יהפוך לטוב. אבל ליבי תמיד אמרה שברגע שהעולם רע, הגורל לא יבוא יותר. כי הוא השיג את המטרה שלו. העולם כבר רע, והטוב נעלם. ועדיף לנו לוותר ולהיכנע מאשר שהגורל יבוא וייקח גם אותנו.

ואני שואל אותה, "ליבי, זו לא את שאומרת שאסור לנו לוותר אף פעם? שהתקווה תמיד תימצא בליבנו, ושצריך לפעול לפיה?", והיא אומרת לי שלפעמים יש מלחמות שאין טעם שנכנס אליהן, כי אולי ייצא מזה טוב, אבל הרבה יותר רע.

בזמן האחרון אני שואל את עצמי מה ליבי הייתה אומרת לו הייתה פה. מה הייתה אומרת לו הייתה רואה את הגורל, שלקח אותי לשיא השפל והביזיון. מה הייתה אומרת על הגורל עכשיו. כמה הייתה שונאת אותו. ואני משכנע את עצמי לחשוב שזו המלחמה שלי, ולא שלה, ואין טעם לערב אותה בזה, ואולי המלחמה ביני לבין הגורל תפזר עוד רוע מיותר, אבל היא תביא עמה גם טוב, ואת זה אני צריך.

ואני עובר בשדה הירוק, שכבר הפך לצהוב וחלקו גם נבל, והתפוזים כבר נפלו והעצים נכרתו, ואני מסתכל על הילדים, שהפכו לגדולים, והם עוזבים את אותה הגינה שנותרה ללא חיים. ואני שואל את עצמי מה עשיתי, ושומע את ליבי עונה לי שזה לא אשמתי, כי לגורל יש תוכניות משלו.

ואני מבטיח לעצמי שיום יבוא, ואני אתמודד מולו. ראש מול ראש. ובקרב הזה, אני ארסק לו את התכניות. אני אקח ממנו את כל הטוב שהוא גנב ממני. אני אגרום לו לשלם על כך.

אני אחזיר את מה שלקחת ממני.

ואני מתעורר מהחלום. אני קם, ועומד על רגליי, ומתחיל ללכת, בעוד שעיניי עוד עדיין עצומות. לא רוצות להיפתח. רוצות להישאר בדמיון. באושר. בתקווה. אם היו אנשים שהיו מסתכלים על חלומי מהצד, היו ודאי משוכנעים שזוהי פנטזיה, כל הירוק והתפוזים והילדים. ורק אני וליבי כנראה, יודעים כי זוהי האמת היפה אך הקדומה. ועכשיו יש אמת חדשה. עכשיו הגיע הגורל.

אני מרגיש את החום, את השמש הקופחת והמייסרת שעומדת מולי ודורשת ממני לפקוח את עיניי. ואני מגשים את רצונה.

ושואל את עצמי למה עשיתי את זה.

שבב של ביטחון

הירוק נעלם, והאפור הגיע. הוא מגיע בגדלים וצורות, ולעתים אף מגיע עד לגבהים שאי אפשר שלא לחשוב כיצד אפשר להיות כל כך קרוב לאלוהים, אך עדיין לחשוב על קיומו כתיאוריה. לאפורים ישנם חלונות קטנים, המאפשרים נשימה. ישנם אפורים עם מעט חלונות, הרבה חלונות, חלונות קטנים, חלונות גדולים. ועל אותם האפורים, פרושים להם שלטי חוצות בגדלים עצומים, ועליהם משקה מפורסם או דוגמנית רזה בבגדים חושפניים. ואני צוחק בלגלוג קל על הניסיון המוזר של העולם החדש להפוך את היקום לצבעוני יותר, ועם זאת מתקדם יותר. כי אם בשביל להפוך את העולם לצבעוני, עלינו לבנות אפורים מדכאים ועליהם דוגמניות בבגדים תחתונים, יש לנו בעיה.

מעולם לא היה זיהום כזה גדול בכיכר שם טוב, חוץ מ-5 השנים האחרונות. העשן, אשר מגיע מהמפעל היחידי בכיכר, "Happiness", מקשה על הראייה של המבנה אשר נמצא כ-20 מטר ממקומי. כל אדם שמגיע לכיכר צוחק על האירוניה שנמצאת בשם המפעל ובנזק שהיא מייצרת.

אנשים מתרוצצים בכל מקום. חלקם עם בגדים רשמיים ומגוהצים, עם חליפות ועניבות, וחלקם עם בגדים פשוטים ולא מגונדרים. ילדים, נערים, מבוגרים, צעירים, זקנים… כולם מסתובבים בכיכר כאחד וכולם מתקרבים למוות מהמפעל יותר ויותר, כאחד.

ואני, אני נמצא באחת מהסמטאות הצדדיות הנמצאות בכיכר "העגולה" אמנם, אך עם פיתולים וסמטאות שרק מי שגר באזור יכול להרגיש בטוח ומוגן להסתובב שם. וגם זה לא בטוח. אני מרים את שק השינה ואת מזרון השינה שלי, שכבר קרועים ומתחננים לתפירה ולכביסה קלה, אך גם הם וגם אני יודעים כי אין לנו מספיק כסף למים ואוכל גם יחד, אז לכביסה?

אני מתקדם בתוך הסמטה, ופונה בשביל צר שקירותיו כמעט ונושקים זה את זה. הסמטאות האלו מוכרות לי כבר מאז שהייתי ילד קטן, למרות שלא הייתי נכנס אליהן. הפחד גבר על הרצון. מלבד פעם אחת.

הייתי אז ילד קטן, קטן ובודד. אמי ואבי סבלו מהתמכרות לאלכוהול, ורבים היו הפעמים בהם ראו אותם מחוץ לחלון או ברחוב, שותים שלושה בקבוקי וודקה ונופלים על הרצפה מחוסרי הכרה. כולם הכירו את כולם אז בשכונת שם טוב. הם ידעו שאני בנם, ואף אחד לא העז לדבר איתי שמא אולי אני מחזיק בקבוק ויסקי בילקוט. זה לא היה חרם, כי זה לא היה מרצון לנקום. או מרצון לעשות רע.

זה היה מתוך פחד. כמו מבריון, למרות שכולם כבר ידעו שאני ובריון לא נכנסים באותו משפט אלא אם כן זה, "בריון הרביץ לי". זה היה מתוך פחד להכיר, ולהיות חברים, ולהגיע לבית שלי ולחטוף איזה שבר זכוכית ברגל מהבקבוקים שמפוזרים על הרצפה.

לא היה לי אף חבר.

אז כל יום אחרי בית הספר, יצאתי אל כיכר שם טוב שאז, לפני שלושים שנה, לא הייתה בנויה מאפורים גדולים, אלא מבניינים מעוצבים היטב, ופה אולי היה בית קולנוע ושם אולי היה איזה מוזיאון, ובית הכנסת היה במרכז. ותמיד התקרבתי לראות את הסמטאות הסודיות בכיכר, והסתכלתי מרחוק אך מעולם לא העזתי להיכנס לתוך האופל והחושך. ידעתי שהסמטה הזו לא מיועדת לאנשים כמוני, שלפחות יש להם בית ואוכל והורים. לא טובים, אבל הורים. חוץ מפעם אחת, בגיל תשע, לאחר ריב ממושך, עצבני ומזוקק באלכוהול, של ההורים שלי. יצאתי מהבית להתאוורר, והכעס היה גדול יותר מהרגיל. כי כשאתה גדל עם הורים כאלה, אתה כבר יודע כיצד להחביא את הכעס שלך טוב טוב כדי שאף אחד לא יבחין בו. אבל הפעם זה היה יותר מהרגיל. רציתי לבכות. רציתי לצרוח. וידעתי ששם, בתוך המבוך האפל הזה, אף אחד לא יישמע אותי.

אז נכנסתי, והתקדמתי כמה צעדים. כשהרגשתי שבב של ביטחון, התחלתי לרוץ, ולעבור שבילים וסמטאות וצמתים, לא ידעתי אפילו לאן אני נכנס ולמה. בפרץ אדיר של מרץ ורצון להתרחק כמה שיותר מאותו האזור המכונה הבית שלי. זה היה כמו בועה אפלה בתוך עיר תוססת. הדממה הכאיבה לאוזניי ומלבד כמה פתחים קלים בחלונות שאפשרו למעט אור לחדור אל המבוך, לא ראיתי דבר.

והגעתי לחדר. בלי צמתים ושבילים נוספים. לא ראיתי את סופו של החדר, אבל שיערתי לעצמי שאורכו הוא לא יותר מחמישה מטרים. זה היה המקום שחיפשתי.

נשמתי עמוק, שלוש פעמים ואפילו יותר. עצמתי את עיניי והכעס געש בי. לא הייתי מסוגל.

"אני שונא את כולםם!!!!!"

ויצא מתוכי קול של אדם בוגר, קול עבה כזה, נמוך, ולא של ילד בן תשע, דק וגבוה.

ולפתע שמעתי בעיטה. בעיטה קטנה בדפנות הקיר. התחלתי לפחד. יש פה עוד מישהו? האם הוא שומע אותי? ואז שמעתי קול.

"אחח… מה לעזאזל…".

הוא נמצא בחדר הזה. הוא גבר. והוא מבוגר. הריח המסריח בחדר, הריח שמשלב קיא ותחב וגועל שלא ניתן להסביר, הלך וגדל. אז התקדמתי לעבר היציאה שבה נכנסתי. אבל ללא הצלחה.

"אתה!", הוא קרא, "עצור במקומך או שאני יורה".

ולא ראיתי שום רובה, עד שהאיש התקרב ודרך חלון קטן נוצר לו מעט אור.

רוצה כבר לחזור

הפרצוף שלו היה נחוש, אך מפוחד, והוא החזיק ברובה קטן כאשר ידיו רעדו.

על ראשו היה כובע גרב בצבע חאקי עם חור בקצה, ועל פניו היו כתמים שחורים. גופו היה שזוף, בצבע חום כזה, אך היה לי בטוח שהצבע הוא רק אפקט של הזנחה ושכנראה הוא הרבה יותר לבן ממה שהוא עכשיו. ובגדיו היו קרועים, מסריחים ובלויים.

לקח לי שנייה להבין שגם הוא היה מופתע ממני ומהמראה שלי, והוא זרק את הרובה לצדדי החדר. הוא נשם לרווחה, כאילו פחד שזה מישהו גדול יותר. מה שעורר בי טיפה עלבון, אבל ידעתי להדחיק.

"מי אתה?", הוא אמר, עדיין עם פרצוף כועס אבל ניתן היה לראות הקלה על פניו. הוא בחן את גופי, את בגדיי, ואמר בנוסף, "אתה לא שייך לפה. למה אתה כאן?".

אז סיפרתי לו הכול. סיפרתי לו על ההורים, על האלכוהול, על שברי הזכוכיות, על הריב ועל הפרץ ההזוי שיצא ממני בתוך השדרה.

הוא לא הגיב. הוא רק הסתכל עליי, וככל שהזמן עובר היה ניתן לראות חיוך מבצבץ על שפתיו.

לבסוף הוא אמר, "בוא, אני אראה לך את היציאה".

והוא החל להתקדם, ואני אחריו. היינו בשקט לאורך כל הדרך. באיזשהו שלב התחלתי לאבד את דמותו, אז רצתי אליו והחזקתי לו את היד חזק. ומה שהיה יותר מפתיע מזה, זה שהוא לא עזב, אלא החל להפעיל כוח על היד. ללחוץ אותה חזק יותר. והוא לא שחרר עד שהגענו לאן שנכנסתי ממנו.

הוא עזב את ידי, והרגשתי כאילו מוציאים אותי מתוך שכבת דבק קלה. הוא נופף לשלום, ואני נופפתי חזרה, והוא צעק לי להיזהר ולא להיכנס לפה יותר, כי מי יודע, המקום הזה הוא לא סתם מבוך ורבים נכנסו אך מעטים יצאו. ומרוב פחד יצאתי במהירות וברחתי, ולא הבנתי שהוא מנסה להזהיר אותי, שזה מקום של גדולים ולא של קטנים, ואף אדם לא נכנס לפה ואף אדם לא יצא, ושהוא דאג לי, ועד היום איני יודע מי הוא האדם הזה.

ואילו היום, אני מתקדם בשביל הצר, ובעוד כמה סמטאות נוספות, ואני פונה ימינה ושמאלה וימינה ושמאלה, באופן מיידי כמעט, כאילו נולדתי פה, למרות שכאן אני גר וישן רק חמש שנים.

אני פונה ליציאה עם יותר אור מרוב המקומות במבוך, ושם מוצא את העגלה שאותה אני לוקח איתי לכל מקום. היא הפרנסה היחידה שלי מאז אותו המוות המייסר של ליבי.

אני מוציא את העגלה לעבר הרחוב המואר, ועיניי מסונוורות עוד יותר ממה שסונוורו לפני. אני מתקדם עם העגלה במורד המדרכה באחד הרחובות המובילים לכיכר שם טוב. העשן לא מגיע עד לכאן, אך ניתן לראותו מרחוק, מושיט ידיים ומנסה בכל כוחו להגיע אל פניי ולהרדים אותי לתמיד. אבל הוא יודע שזה לא יעבוד. הוא יודע שאני לא אוותר על ההזדמנות להישאר עוד טיפה בחיים, ולהילחם בגורל בכל כוחי. עוד אין לי תכנית, זה בטוח. אבל אני אמצא.

ובינתיים, בדמיון, אני הולך לי בשדה ירוק של דשא פורח ופרדס של עצי תפוזים.

ואני כבר רוצה לחזור לחלום.

יש לכם רעיון לסיפור חדש? כתבו לנו ונפנה אליכם בהקדם!